'שלום, קוראים לי מיכל, ואני רוצה בבקשה להתייעץ על הבת שלי, תמר'.
'בבקשה, מיכל, כולי אוזן.'
'ובכן, הבת שלי מוכשרת וחכמה (אולי כולן מתחילות כך, אבל זה באמת נכון…), ובכל זאת – לא נעים לי לומר – היא מצליחה להוציא אותי מהכלים כמעט מדי יום. אני לא יודעת להגדיר לך מה הבעיה שלה, ואולי לא כל התנהגות צריכה הגדרה…
תמר שלי בת 10, ומה שהיא אוהבת לעשות במיוחד זה – כלום! להסתובב סביב עצמה, להסתכל בחלון, לשבת על הספה ולבהות. ו… לחכות שאחרים יפעילו אותה, או יפעלו במקומה!
את יודעת, שרה, בשבוע שעבר חשבתי שאני משתגעת. הבית היה מבולגן, אני הייתי עסוקה מעל הראש, מדברת בטלפון ותוך כדי מנסה לתזז ולסדר מה שאפשר. תמר היתה בסלון, והתינוק שלנו לידה בוכה וצורח, הידיים שלי תפוסות ואני לא יכולה לגשת – והיא, כלום! מה, היא לא יכולה לגשת אליו ולתחוב לו מוצץ, למשל? למה רק אם אומר לה במפורש 'את יכולה בבקשה לשים לו מוצץ' היא תעשה את זה?'
'יש לך עוד דוגמאות כאלה לפסיביות שלה', אני שואלת את מיכל, 'כאלה שלא קשורות דווקא לעזרה בבית?'
'המ… כן, דווקא מהשבת האחרונה. בסעודת שבת היתה חסרה לה כף למרק, ותמר יושבת כמו גולם ולא אוכלת! לא מבקשת כף, אבל גם לא קמה ולוקחת בעצמה! אני לא מבינה, מה העניינים? מה כל כך קשה לה לעזור לעצמה?!'
'מיכל, וואו, זו ממש התמודדות! ואיך עם שאר הילדים בבית?'
'ממש לא כך', מיכל משיבה. תראי, אני לא הטיפוס שמכרכר סביב הילדים ועושה בשבילם הכל. הם עצמאיים ועוזרים לעצמם. אבל תמר אחרת, כבר מגיל 0. תתפלאי, אבל היא היתה דווקא תינוקת מהממת. מה זה נוחה! האמת היא – אני משחזרת וחושבת – שהיא היתה אפילו נוחה מדי. לא בכתה כשהיתה צריכה לאכול, שכבה שעות בשקט בלי לצייץ. הייתי חייבת להיות ערנית כדי לדעת אם היא זקוקה למשהו. אז לא קלטתי שזה מוזר, רק שמחתי שיש לי שקט. עכשיו אני מבינה שזה אולי מורה על בעיה.'
'את צודקת באינטואיציה שלך. אבל תספרי לי עוד: איך היא בלימודים? בחברה?'
'האמת היא שבלמידה אף פעם לא היה לה קושי. כבר אמרתי לך, היא חכמה ומוכשרת ויש לה תפיסה טובה. אבל בנוגע לאחריות – לזכור מה צריך להביא, לשמור על החפצים שלה – זה לא מי יודע מה…
גם בחברה המצב בסדר. החברות אוהבות אותה, היא קשובה ועדינה, אבל כמו שאמרתי – לא יוזמת מעצמה. חברות מגיעות אליה יותר משהיא הולכת אליהן. בקיצור, התלונות הן בעיקר בבית… אני פשוט לא מסתדרת איתה!'
'תראי, מיכל', אני אומרת, 'מהתמונה הכללית שאת נותנת לי, אני רואה ילדה חמודה, בריאה בנפשה, עם יכולות למידה מצוינות ויכולות חברתיות תקינות, שהקושי שלה (או שלך…) הוא שיש לה אופי פסיבי מאוד. ייתכן שיש גם קושי ביצירתיות ובקשב, אבל אף פעם אי אפשר לדעת במדויק בלי אבחון.'
הקשיים מגיעים מתאי מוח חלשים ולא מפותחים מספיק. ולכן הכיוון הוא כזה:
'דבר ראשון, תנשמי עמוק ותירגעי. יש הרבה דרכים לעזור לה ולהתקדם. כל אחד יכול לזוז מהמשבצת שעליה הוא יושב, כי הוא בעל בחירה – כך ה' ברא אותו. אין דבר כזה 'חסר תקנה'. לפעמים יש צורך בדחיפה ובעזרה כדי לקום ולהתחיל לזוז, אבל בעז"ה התוצאה תגיע.
דבר שני, שאותו את מתחילה כבר היום: את פשוט לא מוותרת לה ולא עושה לה הנחות. מה הכוונה? את דורשת ממנה לעשות בעצמה כל מה שהיא יכולה, ובמקביל לא עושה במקומה – גם אם זה לוקח זמן, וגם אם את צריכה לדחוף אותה לעשות זאת.
רק מה? בלי אמוציות, בלי רגשות. כמה שזה מעצבן אותך – את לא מתרגזת! את מרגיעה את עצמך: היא לא מתנהגת כך בכוונה, זה האופי שלה, וזו ההתמודדות שנשלחה אליה משמיים – וגם אלייך. ואת רוצה שיהיה לה קל יותר בעתיד, בעז"ה, בניהול בית, בהשתדלות לפרנסה וכו'. ולכן עכשיו את לא מוותרת לה – לא מוותרת עליה!
כמובן, כשאת רואה שאת בלי כוחות ואנרגיות, זה לא הזמן להתחיל טיפולי עומק…
דבר נוסף שמומלץ מאוד: להוסיף תפקידים קבועים, שעליהם אין עוררין. את לא צריכה להתחיל להפעיל אותה ולדחוף; זה מגיע בהדרגה… תפקידים הם דבר טוב לכולם, בכל שלב. אפילו מגיל שנתיים אפשר לתת תפקיד קטן, לדוגמה: להביא לשולחן בקבוק שתייה בסעודת שבת. זה נותן לילדים תחושת חשיבות ושייכות, ומה שחשוב לנו במקרה הזה זו המעשיות. העשייה נותנת שמחה וסיפוק ששום דבר אחר לא יכול לתת!'
'חשוב לי', אני אומרת למיכל, 'לשאול אותך עוד שאלה': 'איך הקצב של תמר? האם לוקח לה הרבה זמן להתלבש? להתארגן? היא עושה דברים בזריזות, או שכל דבר אצלה נסחב?
'נגעת בנקודה רגישה, שרה', משיבה מיכל. 'הקצב שלה באמת איטי מאוד, ולכן אני מעדיפה לבקש עזרה מאחרים בבית. להתארגן לשינה לוקח לה שעות, ואני כל הזמן צריכה להזכיר לה להתקדם ולהזדרז. גם הקטע של הארגון אצלה די זוועה: החפצים שלה מפוזרים בכל הבית, והיא מאבדת חפצים באופן כרוני. ממש סיוט.'
'בדרך כלל, מיכל, ילדים פסיביים מאוד בגלל כמה קשיים יחד, שגורמים להם להיות לא מעשיים. אחת הסיבות היא חוסר ערנות – כלומר, הם לא רואים את המרחב סביבם, 'רחפנים'… לפי מה שאת מספרת, נשמע שבאמת חסרה לתמר ערנות. לכן, בנוסף, הייתי ממליצה לך לשלוח אותה לחוג התעמלות, ספורט או משהו כזה; גם שחייה יכולה להועיל מאוד. החוגים האלה מחייבים תנועה וקצב, מגבירים את החיוניות ומפתחים ערנות. גם בבית ובחוץ תוכלי לעודד משחקים כמו חבל, גומי, ריצה וכו', שטובים מאוד כגירוי לחסרי ערנות.
ולפני שאנחנו מסיימות, הייתי מציעה לך רעיון נוסף: 'טיימר'. הטיימר יכול לעזור לה לבצע מטלות מסוימות בזמן קצוב. למשל, אם היא צריכה ללבוש פיג'מה, את שמה לה טיימר על 5 דקות…
תנסי את הדברים שדיברנו עליהם, ובעז"ה תהיה תועלת גדולה.'
'תודה רבה, שרה! אני מקווה לנסות ולראות תוצאות טובות.'
בהצלחה!
השמות והפרטים המזהים שונו.
שרה שוגרמן · אבחון וטיפול קוגניטיבי במשחק
