הבימבה ששלו, ורק שלו

'שלום שרה, קוראים לי יעל. את לא מכירה אותי – הגננת של הבן שלי הפנתה אותי להתייעץ איתך.'

'הבן שלי בן שנתיים וחצי, ב"ה מדהים, חכם הרבה מעבר לגילו, מדבר ומסביר את עצמו כמו ילד בן 6. ושלא תחשבי שאני סתם ככה אומרת את זה – הגננת שלו אמרה לי להדגיש לך שזה כך. אבל הגננת חושבת שיש לו קיבעון מחשבתי על גבול החרדתי; כך היא הגדירה את זה. היא אומרת שהוא ילד מקסים ונוח, והחברים אוהבים אותו, אבל יש לו 'קטע' משונה: לפעמים הוא נתקע על משהו, ואי אפשר להזיז אותו שעות.

לדוגמה, כשמשחקים בחצר הגן, הוא החליט על בימבה מסוימת שהיא שלו. אז הוא יושב עליה שעה וחצי ברצף, מסביר בשיא ההיגיון למה הבימבה הנחשקת מגיעה דווקא לו, ולא מוכן לוותר עליה בשום אופן – אפילו לא ילך לשירותים, כדי שלא ייקחו לו אותה.'

ההתנהגות שלו מפריעה לסדר היום בגן? אני מנסה להבין.

'הגננת טוענת שלא', אומרת יעל. 'היא מסתדרת איתו, אבל היא לא מתעקשת איתו כשהוא נתקע ככה. בסך הכל, אני לא בטוחה שזו בעיה, כי הוא לא מנותק מהעולם, ולכל אחד יש את האופי שלו, והוא יצטרך להסתדר עם זה'…

'את צודקת, לא כל התנהגות – אפילו אם היא קצת חריגה – הופכת לבעיה. אבל כאן צריך לבדוק כמה דברים: האם הוא זה שמנהל את כולם, או שהוא כמו כל ילד שמנהלים אותו? והאם הקיבעון באמת מפריע לו להתפתח, להשתלב ולתפקד, או לא? האם בגלל שהוא נתקע, הוא מפסיד חוויות בגן?'

'השאלה הראשונה שלך', אומרת יעל, 'ממש מעוררת אותי לשים לב לנקודה חשובה אצלו: הוא המנהל והמחליט, ומפחדים להתחיל איתו, כי הוא לא יוותר ויבכה מאוד. גם כשאני עם אנשים אחרים, הם אומרים לי: 'תוותרי לו, תראי איך הוא בוכה…' וגם בבית, אם הוא רוצה משחק שגם אחיו רוצה – תמיד הוא יהיה זה שיקבל אותו! וגם לגבי השאלה השנייה שלך, על החוויות בגן – האמת שכן, לפעמים הוא מפסיד חוויות. הגננת נתנה לי עוד דוגמה: הוא מסוגל לשבת בחלון של הגן הרבה זמן ולהתעקש לא לרדת, גם אם זו שעת יצירה או משהו כזה.

ילד שאי אפשר לנהל אותו – כלומר, לגרום לו לעשות את מה שצריך, כי את אמא שלו, את המנהלת ואת יודעת מה טוב לו – חי תמיד בבדיקה של מלחמת כוחות: מי יותר חזק. אין לו את הביטחון שיש מאחוריו הורים חזקים, שיודעים מה טוב לו, מחליטים בשבילו ומנתבים אותו בדרך הנכונה. במקום זה הוא מרגיש שמפחדים ממנו, ולכן הוא עושה מה שהוא רוצה – ולא טוב לו עם זה.'

'ולמה הגננת טוענת שהקיבעון על גבול החרדתי?'

'את זה אני אסביר לך בדוגמה נוספת… בתחילת השנה, אחד מילדי הגן נדחף עליו בטעות עם עגלת בובות, והוא חטף מכה חזקה וירד לו דם. מאז הילד הזה מחוק בעיניו: הוא הכניס אותו לרשימה של האנשים הרעים, והוא לא מוכן להתקרב אליו ולשחק איתו. ואם הילד מתיישב לידו, הוא פשוט מתחיל לבכות! בכלל, הוא בוכה די הרבה.

אני חושבת שהגננת קצת מפחדת ממנו. הוא מסביר לה כל כך יפה כל דבר, למה זה צריך להיות בדיוק כמו שהוא רוצה, והיא מוותרת לו. אני בבית יותר עומדת על שלי, למשל שהוא צריך להתחלק עם אחותו במשחקים. גם אם הוא בוכה, אני לא נבהלת ולא מוותרת לו.'

'יוצא שאת מתעמתת איתו הרבה במהלך היום?'

'תראי', אומרת יעל, 'ברור שיש פעמים שאני נמנעת מ'להתחיל איתו', ויש פעמים שאני צריכה להזכיר לעצמי שהוא בסך הכל ילד קטן, למרות שהוא מתווכח איתי בגובה העיניים…'

'יעל', אני אומרת, 'מה שאני מציעה לך כרגע זה לנסות. בסך הכל את רוצה ילד שמח ומאושר, ולא עצוב ומתוסכל'.

'אבל שרה', יעל נלחצת, 'הוא ממש לא עצוב ומתוסכל! הוא ילד מאוד שמח ואהוב, הוא מקבל מיליון תשומת לב, וכולם אוהבים לדבר איתו!'

'רגע, רגע, בלי לחץ', אני מנסה להרגיע. 'מה שאני רוצה לומר הוא שפעמים רבות, ילדים עם קיבעון מחשבתי נתקעים יותר כשהם גדלים. יש להם יותר רצונות ויותר דרישות, וגם לחיים יש דרישות – התנהלות בכיתה, אינטראקציה בין ילדים – ולא הכל מסתדר בדיוק לפי החליל שלהם. זה משפיע על שמחת החיים שלהם: כשקשה לאדם להתגמש, בהכרח לא הכל הולך לפי תוכניותיו, כי החיים מחייבים גמישות – יש כל הזמן שינויים. אפילו מזג אוויר לא צפוי יכול להרוס לנו תוכניות, ואם קשה לנו לקבל את זה, אנחנו נעשים מתוסכלים.

לכן אני מציעה לך לנסות – מה? לנסות להביא אותו להתגמש, ולא לתת לו לשקוע בקיבעון שלו. אפילו ליצור שינויים יזומים, כמו שינויים בתפריט או בסדר היום, כדי שיתרגל כמה שיותר לשינויים. מה שיכול להקל עליו זה לתת לו לבחור בין 2 אפשרויות שמקובלות עלייך, וכך בכל אופן הוא ירגיש שהוא מחליט, אבל בתוך גבולות.'

'ומה אגיד לגננת?'

'גם בגן – אותו הדבר. תדברי עם הגננת, ותגידי לה שאת רוצה לעזור לו לפתח גמישות, ולכן את מבקשת ממנה שלא תוותר לו כשהוא מתקבע. כמובן שהכל צריך להיות בהדרגה וברחמים… ובעיקר תוך מעקב, לראות מה זה עושה לילד: האם הוא מצליח לצאת מהקיבעון, או שהוא פשוט בוכה כל היום? האם הוא מסתגל לשינויים, או שזה גורם לו להיות עצבני ולחוץ?'

'מה את אומרת, כמה זמן ננסה את זה?'

'הייתי אומרת חודש-חודשיים. תעקבי ותראי אם הקיבעון כל כך עמוק ששום דבר לא עוזר, או שהוא מצליח לזרום עם השינויים.'

'שרה, את יודעת,' מתלבטת יעל, 'אני שוב חושבת לעצמי: בשביל מה צריך לשגע אותו? ככה ה' ברא אותו, ודי. למה אני צריכה לשנות אותו?'

'תראי, יעל', אני מנסה לעשות סדר. 'עכשיו כשהוא קטן, הכל הרבה יותר פשוט. כשהוא נתקע, את והגננת מרחמות עליו ומוותרות לו. אבל כשהוא יגדל ויתעקש בכיתה, לא בטוח שהחברים והרב יבואו לקראתו… ועוד נקודה, שאולי נראית רחוקה מאוד, אבל חשוב מאוד לדעת: קשה מאוד מאוד בחיי נישואין כשאין גמישות מחשבתית! תראי, אני לא רוצה להבהיל אותך, לא צריך לרוץ עכשיו לטיפול. תנסי את מה שדיברנו, תראי איך זה מתקדם, ונהיה בקשר בהמשך.'

בהצלחה רבה!

תודה רבה, שרה, היה נחמד לדבר איתך. עזרת לי מאוד!

השמות והפרטים המזהים שונו.

שרה שוגרמן · אבחון וטיפול קוגניטיבי במשחק