מה קורה כאן?
מכירים את המשפט 'הילד לא מממש את הפוטנציאל הטמון בו'? ובכן, זה אולי נשמע נדוש, אבל אצל אֵלִי שלנו המשפט הזה 'צועק'. אלי הוא ילד חכם וכישרוני מכל כיוון שלא תסתכלו עליו, אבל העשייה שלו והנראות שלו חלשות ומועטות. נראה כאילו הוא מפחד להראות את יכולותיו ואת כישרונותיו.
בבית, בשבת, כשבעלי שואל אותו שאלות מדף הקשר, הוא מיד נבהל ומתבלבל. אני לא מבינה, מה קורה לו? אפשר לחשוב שהוא עכשיו במבחן כניסה לישיבה…
הייתי מאוד רוצה לדעת ולהבין: איך אפשר לעזור לו? יש מה לעשות? או שפשוט זה האופי שלו וזהו זה, ולעזוב אותו לנפשו?
מה קורה עם אלי? מה גורם לו להתנהג כך?
"אהובה היא בחורה מושלמת. או לפחות כך היא רוצה להיחשב. היא נראית 'טיפ טופ', ולא יוצאת מהבית עד שהכל תואם ב-100% – משרוך הנעל ועד הפונפון התלוי על התיק. היא גם משקיעה בלימודים, והיא גם מדריכה בסמינר. רק אמא שלה מרגישה שמשהו כאן לא תקין. הכל נעשה מתוך לחץ והשקעה מוגזמת במיוחד. עד הסוף. והסוף הלא נעים מגיע כשהכל מתפוצץ: כשאהובה מאבדת עשתונות וצורחת על אחיה הקטנים, הכל כבר נראה אחרת… לא נרחיב מדי, אבל לפעמים נראה שאהובה חווה לחץ נפשי ברמה כזו, שמזכירה לפעמים חולי נפש…"
כל אדם בריא ניחן במערכת בקרה מובנית במוחו. מערכת זו מופעלת על ידי תאי המוח הנמצאים באונה הקדמית – 'תאי בקרה'. מטרת המערכת היא להביא את האדם לבדיקה עצמית: מה איתו? האם הכל בסדר? האם הוא מתפקד כיאות? 'מערכת הבקרה' הזו גם תיקח בחשבון את תגובת הסביבה להתנהלות ולהתנהגות שלו, והיא זו שתגרום לו לרצות להיות 'נורמטיבי'. עד כאן הכל טוב ויפה. אפילו מצוין.
הבעיה הגדולה מתחילה ב'הפעלת יתר' של תאי הבקרה במוח. כאן המוח, במקום לעזור – הורס, חוסם ומשחית. ביקורת עצמית עודפת לא נותנת לאדם מנוח, גורמת לו לרגישות יתר ולתחושה שלא פעל נכון, בלי סיבה, ועד כדי אובססיות. במקרים החמורים יותר, מערכת אובססיבית כזו יכולה להביא אותו למצב נפשי רגיש, העלול במקרה קיצוני להתפרץ כמחלה נפשית.
במצבים קשים אחרים נגרמת לבעלי הביקורת אובססיה לרצות את כל הסביבה – החל מ'לא לדעת להגיד לא', וכלה ברמיסה של כל המערכת האישית. פרפקציוניזם בניקיון, 'נערווים' בהלכה, חוסר רוגע נפשי – כל אלה מאפיינים מובהקים של בעלי ביקורת גבוהה ועודפת.
ילדים בעלי ביקורת עודפת עלולים לסבול מתחרותיות עזה, שמלווה פעמים רבות במשחקי כבוד מתישים, ולעיתים בוויתור מראש ובבריחה מהתמודדות, כשהם חשים שלא יצליחו להגיע לשיא. רבים מהם יסבלו מחסימה תקשורתית (חוסר יכולת ורצון לשתף במה שעובר עליהם), מהתפרצויות ומחוסר יכולת להכיל טיפת ביקורת. הם עלולים להיות פגיעים מאוד, לצד הכלה מוגזמת של ביקורת. הם יצטרכו המון תשומת לב, ויהיו להם קשיים רגשיים רבים. חלקם אף יימנעו מכל פעילות, כשמתעורר אצלם חשש שהיא לא תצליח להם במאה אחוז.
ביקורת עצמית עודפת, שבה האדם מבקר את עצמו ו'בודק' את עצמו בזכוכית מגדלת אם הוא 'בסדר' או לא, יכולה להופיע בצורות שונות וברמות שונות.
בדור האחרון שלנו, בעיית הביקורת העודפת התעצמה מאוד, ולצערנו הרב היא מקיפה את רובנו. כולם צריכים להיות כמו כולם, נורמטיביים ונורמליים, שחס ושלום לא יחשבו עלינו שאנחנו לא בסדר, או שמישהו יעקם עלינו את אפו. בדור שבו החיצוניות והנראות שולטות, אנו בודקים את עצמנו ואת ילדינו כל הזמן: האם אנחנו והם לבושים כיאות על פי ה'קוד החברתי', נראים כמו שצריך, שחס ושלום לא יגידו שאנו משונים…
כל עוד הביקורת הזו לא חוסמת אותנו מעשייה, מתפקוד תקין ומתקשורת תקינה, העסק בשליטה, ולפעמים אפילו נוכל למצוא את המעלות שבביקורת הזו. הבעיה מתחילה כשהביקורת חוסמת את שדה הראייה ואת החשיבה השקולה. נער או נערה יכולים לאבד את כל אישיותם כתוצאה מ'מה חושבים עליי' ו'איך אני נראה'.
כשאנו מזהים בבית שלנו ילד או ילדה עם נטייה לביקורת עצמית עודפת, ההתנהלות שלנו איתם חייבת להיות ברגישות ובעדינות. התקשורת שלנו עם הילד וההתייחסות אליו הן ראשונות במעלה, וקריטיות עבורו!
יש להימנע מלהעביר ביקורת על הילד. לא רק כי זה יזיק לו מאוד – זה פשוט גם לא יעזור! הילד לא יקבל את הביקורת בצורה נכונה, ורק ייכנס לתסבוכת רגשית ומחשבתית על מה שאמרנו לו, האם אנחנו צודקים או לא, והאם הוא 'בסדר' או לא. עם ילד כזה מומלץ להתנהל ברוגע, ולא להיכנס איתו למערבולת של סחרור רגשות. יש להחמיא לילד, למצוא את הנקודות החזקות שלו ולהבליט אותן. ואם צריך להעיר לו משהו – לומר זאת בעקיפין, ולכוון אותו בעדינות לדבר הנכון.
כל זה ב'סור מרע'. ב'עשה טוב' כדאי מאוד להפנות ילד כזה לעשייה, ובדגש על עשייה משחררת. עיסוק בחומרי יצירה כמו חימר ופלסטלינה יכול להרגיע ולשחרר מאוד. גם פעילות ספורטיבית אפקטיבית מאוד לשחרור לחץ ומתחים.
איך אנחנו יכולים לעזור לאלי?
בטיפול במשחק נביא את הילד להתמודד מול משחק המעלה ביקורת, שכדי להצליח בו עליו להתגבר ולהפחית את פעילות היתר של תאי הבקרה. כך המוח מתאמן לזרום הלאה ולהגיע לוויסות רגשי תקין, שמביא בסופו של דבר לרגיעה נפשית, בעז"ה.
השמות והפרטים המזהים שונו.
שרה שוגרמן · אבחון וטיפול קוגניטיבי במשחק
