בבית הוא מדבר, ובחיידר שותק

'שלום שרה, מדברת בת שבע. שמעתי עלייך מחברה, ורציתי לשאול אותך לגבי הבן שלי, חיים, בן 4.5. את פנויה עכשיו?'

'כן, בשמחה, בת שבע. מה השאלה?'

'חיים לומד בגן חיידר עם מלמד, והוא לא פותח את הפה ולא מדבר במסגרת הלימודית. בבית הוא מדבר מצוין וזורם, ובחיידר הוא לא מדבר עם אף אחד. ההתפתחות שלו בדיבור היתה מעט מאוחרת, אבל לא חריגה.'

מתי שמתם לב לזה?

'תמיד ראיתי שהוא שקט יותר מחוץ לבית, אבל לא שמתי לב עד כמה. בשנה שעברה, בערך בטבת, הרבי שלו אמר לנו שהוא לא מדבר בגן. לא עשינו עם זה משהו מיד, ואז התחילה הקורונה והיה סגר. אז באמת שמתי לב שהוא הרבה יותר נינוח, ונרדם בקלות רבה יותר.'

'תראי, בת שבע', אני מסבירה לה, 'בדרך כלל אילמות סלקטיבית – ילד שלא מדבר מרצונו במקומות מסוימים – מופיעה אצל ילדים עם לחץ פנימי מולד באופי שלהם, שגורם לביישנות קיצונית או לסגירות גדולה מאוד, מפחד לטעות.'

'שרה', אומרת לי בת שבע, 'מה שמפחיד אותי עכשיו זה שבחיידר אומרים לי שהוא לא מתאים לכיתה רגילה, וצריך לשים אותו בכיתת תקשורת. ואני יודעת שזה פשוט לא נכון! אין לו שום בעיית תקשורת! בבית הוא מדבר מצוין, ועם חבר שלו – שכן שלנו שהוא רגיל אליו – הוא גם מתקשר מצוין כשהוא מגיע לשחק איתו. זה פשוט לא פייר לקחת ילד ביישן ולהגיד שהוא מתאים לכיתה מיוחדת!'

בת שבע נסערת, ואני מנסה להרגיע אותה. 'אני שומעת שאת מאוד כאובה', אני משתתפת איתה, 'ובטוחה גם שהם לא צודקים שם בחיידר. אבל בואי נזכור שבסך הכל הם רוצים בטובתו של חיים. בואי נראה איך נוכל להתקדם, כדי שיהיה לו יותר טוב. אין ספק שגם לחיים המצב כרגע לא נעים…'

'נכון', בת שבע מסכימה. 'באמת הוא לא כל כך אוהב ללכת לחיידר… אבל אני חושבת שהוא ממש קטן, והם צריכים לתת לו צ'אנס, ולא מיד להגיד שהוא לא מתאים.'

'פעמים רבות, בת שבע', אני אומרת, 'כדאי לטפל בבעיות כשהן קטנות, ולא לחכות שיגדלו. אני חושבת ששווה להשקיע בחיים עכשיו, כדי שלא ירגיש שונה מדי – מה שעלול להשפיע על כל המעורבות שלו בלמידה ובחברה!'

ומה את מציעה לעשות?

'מה שחשוב מאוד עם חיים זה לא לגרום לו לחץ – שלא ירגיש שלוחצים עליו לדבר. בכיתה צריך ליצור הזדמנויות שבהן הוא ירגיש משוחרר יותר. לדוגמה, פעילויות כיתתיות שבהן כולם צועקים יחד, ומי שצועק עם כולם מקבל מדבקה או עדש. כך הוא ירצה לקבל כמו כולם, ולא יפחד לפתוח את הפה, כי אף אחד לא בפוקוס עליו. אפשר גם לעשות תוכנית קבועה: כל בוקר, כל אחד אומר 'בוקר טוב' לחבר שיושב לידו – כל הכיתה באותו זמן – וצוברים נקודות על הארת פנים… וכן לתת לו תפקידים בכיתה: לחלק משהו, ללכת להביא משהו. לגרום לו להיות מעורב כמה שיותר.'

'איך אני אמורה לגרום לכל זה לקרות?' בת שבע תוהה. 'אני עדיין לא הרבי בכיתה…'

'מניסיון', אני אומרת, 'כשמדברים עם הצוות בחיידר בצורה פתוחה ומקבלת, יש אוזן קשבת. זה באמת תלוי בכמה שיתוף פעולה יש עם הצוות. אני חושבת שאם תאמרי להם שאת רוצה לתת לו עוד תקופה של הסתגלות, תוך יצירת הזדמנויות להיפתח – ושאם תראי שזה לא עובד והוא לא מתקדם כלל, את פונה לטיפול – תהיה היענות חיובית מצידם.

כל זה לגבי הכיתה. בבית אני מציעה לך גם לנסות לקדם עניינים: להזמין יותר חברים הביתה, ולשלוח אותו לחברים. וכן לעזור לו להשתחרר, עם יציאות לגינה, ובבית עם חומרי יצירה מעניינים כמו דאס, חימר, קצף גילוח וצבעי ידיים, שגם הם יכולים לעזור לו להשתחרר. ובאופן כללי – הרבה עשייה, בלי התייחסות ממוקדת לקושי שלו לדבר מחוץ לבית, או עם חברים שאינם קרובים מאוד.

בהצלחה רבה רבה!'

השמות והפרטים המזהים שונו.

שרה שוגרמן · אבחון וטיפול קוגניטיבי במשחק