פעם קראתי סיפור (שהיה או שלא היה) על בחור בישיבה קטנה, שהגיע זמנו לעלות ולהיבחן בישיבה גדולה. אך הבחור סבל באופן עקבי מהתנהגויות שאינן הולמות. לא שהוא היה שובב – הוא היה דווקא בחור טוב ותמים. אבל מרוב תמימות, הוא לא יכול היה להתאים את ההתנהגות והשיח למתבקש ולמתרחש.
ערב הבחינה לישיבה, כדי שבכל זאת יוכל להתקבל אליה, ישב איתו אחד הרבנים בישיבה והדריך אותו היטב בפרטי פרטים: מה יש לומר ומה לא לומר, איך להתנהג ומה לעשות בכל סיטואציה אפשרית. הבחור רשם הכל בפנקס, ונסע להיבחן בישיבה.
כשהגיעה לבסוף התשובה השלילית מהנהלת אותה ישיבה, קרא לו רבו וביקש לשמוע בפרטי פרטים מה אירע שם בשעת הבחינה. הבחור טען שהיה מצוין ונפלא, אך בין הדברים סיפר לפי תומו, שאחרי שגמר לשוחח עם המשגיח השני של הישיבה, הוא התבקש להגיע אל ראש הישיבה, שמשרדו שכן בקומה מתחת. אך את הדרך לשם הוא עשה בגלישה על גבי מעקה המדרגות שבין הקומות…
לתדהמת הרב, איך העז הבחור לעשות שטות כזו, הרים הבחור עיניים תמהות ואמר: "חיפשתי בפנקס עם כל פרטי ההתנהגות, ולא מצאתי שם שום סעיף שאומר לא לגלוש על מעקה כזה או אחר…"
"את יודעת, יוסי ממש מדאיג אותי. חשבתי שעם הגיל זה יעבור והוא יתבגר. הוא כל כך תינוקי ותמים ביחס לגילו. יש דברים שהייתי חושבת שהוא יתפוס לבד, וזה לא קורה! צריך להסביר לו איך מתאים להתנהג ואיך לא, ואל תחשבי שזה עוזר יותר מדי – הוא לא מקיש מדבר לדבר. איך תגיבי כשאת רואה ילד בן 14 משחק ומתגלגל על הרצפה עם הקטנים? לא מבין בדיחות? חסר טקט חברתי?
"והכי גרוע – המשפטים שלו, שנאמרים בכל מקום, מתאים או לא מתאים. מכירה את אלה ששואלים בקול את מה שאחרים חושבים בשקט? אני חווה את זה איתו מקרוב.
וה'פדיחות'… אל תשאלי! יוסי הוא לא טיפש, הוא קולט שצוחקים עליו, ומתבייש. כואב לי לראות אותו כך, אבל אני חסרת אונים. מה עושים במצב כזה?"
הקשיים של יוסי מאפיינים ילדים עם קושי בקליטה. יכולת הקליטה היא הפעלת תאי המוח האחראים על יכולת התכלול – הבנת השלם. נדמה זאת למצב שבו אנו מסתכלים לחדר דרך חור המנעול: אנו רואים רק תמונה חלקית ממה שקורה בחדר. אם לא נבין שאנו רואים תמונה חלקית, ההבנה שלנו תיפגם.
יכולת התכלול הזו היא דבר מרכזי מאוד בהבנה שלנו, והיא מעורבת ומשותפת בכל דבר ודבר בחיינו. לשם המחשה: כשאנו מכירים מישהו בפנים, אנו לא זוכרים כל איבר בפניו במדויק. אנו תופסים את תמונת הפנים הכללית שלו, ואותה אנו זוכרים. אותה תמונת פנים כללית אכן מורכבת מכל פרטי הפנים – האף והפה, האוזן, צבע העור וכו' – אבל לא בטוח שנזכור את הפרטים. מה שנזכור הוא המכלול.
יחסי חברה מורכבים מכללים 'לא כתובים'. את מה שאנו קוראים לו 'טקט' לא נוכל למצוא בשום מדריך התנהגות. אבל הכללים האלה כל כך ברורים וידועים לנו, כי הם אלה שמהווים את מכלול יחסי האנוש שלנו עם הסביבה. כך זה בכל דבר בחיים.
ילד, וגם מבוגר, שחסרה להם קליטה – הבנתם את החיים תהיה מוטעית. הם יתפסו את החיים חלקים חלקים ויפספסו את המערכת בכללותה, וממילא היא תיתפס אצלם בצורה שגויה. ילד כזה יסבול מקשיים חברתיים, כיוון שהוא לא יודע איך להתנהג. הוא גם, כמובן, לא יידע לתקשר נכון, ופעמים רבות גם לא יידע לזהות את עצמו ואת מעמדו ביחס להוריו או למוריו, ויתייחס אליהם כאל שווים לו. לחלופין, הוא יכול להיות תינוקי מאוד.
נוכל לזהות את חוסר הקליטה, אצל מבוגרים וגם אצל ילדים, בתגובות חסרות פרופורציה למאורעות החיים. בתחום הלימודי, חוסר הקליטה מתבטא בקושי בהבנת הנקרא ובקשיי למידה מגוונים.
גם כאן, האימון והטיפול יהיו בעזרת משחק המחייב את תפיסת הכלל. כך נעורר, שלב אחרי שלב, את תאי המוח האחראים על הקליטה, עד השלמת הטיפול בס"ד.
השמות והפרטים המזהים שונו.
שרה שוגרמן · אבחון וטיפול קוגניטיבי במשחק
